גמרא
פירוש
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
אֵיפוֹךְ אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
אִי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כְּשָׁבוּעוֹת אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ וְהָאָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
וחכ״א: בין הוא בין חבירו – לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות – וזה הככר שאסרה על עצמו ועל אחרים – כקונמות דמיא. הנה סברי רבנן בפירוש שאין מעילה בקונמות.
איפוך: ר״מ אומר: בין הוא בין חבירו – לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמו׳. אבל רבנן מסבר סבירא להו דיש מעילה בקונמות.
ואקשינן: א״ה הא דקתני בהך מתני׳ ר״מ אומר קונמות כשבועות ואין מצטרפין. איצטרופי הוא דלא מצטרפי לחיובי קרבן מעילה, הא מעילה – אית בהו, והאמר ר״מ אין מעילה בקונמות.
ופרקינן: לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי – אין מעילה בקונמות כלל, לדידכו דאמריתו יש מעילה בקונמות – מ״ש שתי שבועות דלא מצטרפי לחיובי חטאת, ומ״ש שתי קונמות דמצטרפי לחיובי קרבן מעילה.
ורבנן – התם איכא דרב פנחס, דאמר: מתוך שחלוקין לחטאות, שהרי אם אכל כזית מזו וחזר ואכל כזית מזו בהעלם א׳ – מתחייב הוא ב׳ חטאות, הואיל וגופין מחולקין הן, לא מצטרפי. אבל לענין קרבן מעילה שאין חלוקין, שהרי אם אכל מזה ש״פ ומזה ש״פ בהעלם א׳ מעילה אחת הוא שמתחייב ולא ב׳ מעילות, ומצטרפי.
אמר רבא: שבועה שאוכל, ואכל עפר – פטור – כלומר: יצא ידי אכילה.
בעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר, בכמה? כיון דאמ׳ שלא אוכל דעתיה אכזית – לפי שלשון אכילה אינה פחות מכזית, או דילמא כיון דעפר לאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא – בכל שהוא. תיקו: בעי רבא: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דעל ידי תערובת אכלי ליה אינשי – פירוש: בכלל העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית, או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה – לאו אוכל הוא, ובכל שהוא מיחייב, כמו העפר. וזו הבעיא בדרך אם תמצא לומר היא, כלומר: אם תמצא לומר עפר – כיון דלאו אוכל הוא בכל שהוא, חרצן מאי כו׳ תיקו. בעי רב אשי: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה – פירוש: גם זו האיבעיא בדרך אם תמצא לומר. כלומר: אם תמצא לומר: חרצן, כיון דמתאכל על ידי תערובת עם העינבא – הוה ליה אוכל, ודעתיה אכזית – נזיר שאמר: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא – כי קא משתבע אהיתרא משתבע, שהוא פחות מכזית, או דילמא כיון דאמר שלא אוכל, לשון אכילה – משתבע אכזית. תא שמע: שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצי׳ ורמשי׳ – חייב, ור״ש פוטר. והוינן בה: אמאי חייב אשבועה, והא מושבע מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה.
רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, כגון שאמר: שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות, דמגו דחיילא שבועה אשחוטות – חיילא נמי אנבילות. וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור, ואליבא דרבנן דאמרי: כי לא מפרש – דעתיה אכזית. הלכך לרבנן מוקמי לה כגון שנשבע על חצי שיעור בפירוש, שאינו מושבע עליו מן התורה, ומשום הכי חיילא עליה שבועה. והא חרצן לנזיר כנבלה דמיא, וטעמא דפריש חצי שיעור, הא לא פריש – דעתיה אכזית. שמע מינה כו׳ פשוט הוא. מתני׳: שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה – אינו חייב אלא אחת. אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: שבועה שלא אוכל ושתה – חייב, אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא. אי בעית אימא סברא כו׳. ואי בעית אימא קרא, דאמר ריש לקיש: מנין לשתי׳ בכלל אכילה, דכתיב: ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר, בכמה? כיון דאמ׳ שלא אוכל דעתיה אכזית – לפי שלשון אכילה אינה פחות מכזית, או דילמא כיון דעפר לאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא – בכל שהוא. תיקו: בעי רבא: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דעל ידי תערובת אכלי ליה אינשי – פירוש: בכלל העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית, או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה – לאו אוכל הוא, ובכל שהוא מיחייב, כמו העפר. וזו הבעיא בדרך אם תמצא לומר היא, כלומר: אם תמצא לומר עפר – כיון דלאו אוכל הוא בכל שהוא, חרצן מאי כו׳ תיקו. בעי רב אשי: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה – פירוש: גם זו האיבעיא בדרך אם תמצא לומר. כלומר: אם תמצא לומר: חרצן, כיון דמתאכל על ידי תערובת עם העינבא – הוה ליה אוכל, ודעתיה אכזית – נזיר שאמר: שבועה שלא אוכל חרצן, בכמה? כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא – כי קא משתבע אהיתרא משתבע, שהוא פחות מכזית, או דילמא כיון דאמר שלא אוכל, לשון אכילה – משתבע אכזית. תא שמע: שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצי׳ ורמשי׳ – חייב, ור״ש פוטר. והוינן בה: אמאי חייב אשבועה, והא מושבע מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה.
רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, כגון שאמר: שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות, דמגו דחיילא שבועה אשחוטות – חיילא נמי אנבילות. וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור, ואליבא דרבנן דאמרי: כי לא מפרש – דעתיה אכזית. הלכך לרבנן מוקמי לה כגון שנשבע על חצי שיעור בפירוש, שאינו מושבע עליו מן התורה, ומשום הכי חיילא עליה שבועה. והא חרצן לנזיר כנבלה דמיא, וטעמא דפריש חצי שיעור, הא לא פריש – דעתיה אכזית. שמע מינה כו׳ פשוט הוא. מתני׳: שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה – אינו חייב אלא אחת. אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: שבועה שלא אוכל ושתה – חייב, אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא. אי בעית אימא סברא כו׳. ואי בעית אימא קרא, דאמר ריש לקיש: מנין לשתי׳ בכלל אכילה, דכתיב: ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush